טור מאת חבר – הראשון בסדרה
לארגון השחקן ה-12 הצטרפתי בשנת 2007, הייתי כבר יחסית גדולה לעומת שאר הגילאים, כמעט בת 19 והייתי עסוקה אז בשירות לאומי ובשהייה במחיצת חניכים בני 12-21 מ8 בבוקר עד 8 בערב מדי יום, לכן כשהצטרפתי, השאלה הראשונה שכולם שאלו אותי הייתה :" מה את צריכה את זה על הראש עכשיו?".
אבל בכל זאת הלכתי לפגישת צירוף, עזבתי את השירות שלי מוקדם באותו היום, תפסתי רכבת לת"א וזכיתי לפגוש את איציק קוסמן, שעד היום, כמו אצל כל חברי הארגון מהדהדות לי שורות בלתי נשכחות שלו בראש, ובעיקר בלב.
דרך הפורום פגשתי את אנשים שעד היום יקרים לליבי, וגרמו לי להגיע למשחק הראשון שלי כחברת ארגון, משחק כדורעף. לפני כן הייתי הולכת לכל משחק כדורגל שהיה מתקיים ביום חול ויושבת בשער 8, לפני כן היה לי מנוי לכדורסל, אבל כדורעף? מי שמע על זה בכלל?
כשנכנסתי לאולם הדר יוסף פגשתי בעוד מאות אוהדים חוץ ממני, משחק שלישי במסגרת הפלייאוף של אז, ומבחינתי, לראות שם את כולם מסביב גרם לי להבין בפעם הראשונה מה זה באמת "השחקן ה-12", כי להביא מאות אוהדים שכמעט מפוצצים את האולם ושרים בקול שנשמע עד ליפו לענף שלא נחשב כמו הכדורגל והכדורסל למשל, גרמו לי להבין כמה לארגון הזה יש כוח להוביל אנשים למקומות אחרים, טובים יותר.
[ועזבו את העובדה שהיום קבוצת הכדורעף הפכה למשפחה השניה שלי]
מאז, עברו כמה שנים, ואני יכולה להעיד פה על מליון חוויות שעברתי פה, מאות אנשים שהכרתי והפכו לחלק בלתי נפרד מחיי עד היום, כאלה שהפכו ממש למשפחה ואפילו אחד שמתפקד כיום כאישי, עברתי הרבה רגעים מפחידים ועוד הרבה יותר מאושרים, עליתי עם המצלמה למקומות שבעבר נראו לי בלתי אפשריים, התקדמתי בחיים שלי, ולא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה אישית.
יש הרבה דברים שקבלתי מהשחקן, דברים שלאחרים נראים דמיוניים, דברים שקשה להעלות על הכתב, לא רק בשל האורך הרב, אלא בשל הרגש שמלווה לכך.
אז אם מישהו היום ישאל אותי למה באמת הייתי צריכה את זה אני יכולה להגיד לו שעם כמה שזה נראה לא הגיוני רק הרווחתי מהמהלך הזה, ונכון, היו הרבה רגעים מלווים בכאב ובכעס בלתי ניתן להסבר, כולל העובדה הזאת שההתמודדות עם סגירתו של הארגון הזה קשה מאוד, אבל זה חלק ממה שהארגון הזה נתן לי, וזה חלק קטן לעומת הרגעים הנפלאים והטובים שזכורים לי.
דרכו של הארגון הייתה מאז ומתמיד לוותר על האגו, ללכת נגד הרוח בשביל הקהל, והיום הוא מראה את זה בצורה הגדולה ביותר כאשר הוא מפנה את מקומו כי הוא מרגיש שהוא לא יכול לקדם את מכבי עוד, כי המחשבה הראשונה שלו הייתה תמיד לטובת האוהדים והקהל הרחב, כמו שאיציק קוסמן אמר: למען אותו הילד שיושב בשער 7 ומסתכל עלינו ובוחר בפעם הראשונה את הקבוצה שהוא יאהב כל חייו", בזכותנו.
במהלך השנים הללו היינו החיילים ביציע שליוו את הקבוצה לכל מקום, היינו הזמרים ששרו כל שיר עד שיצא הגרון, היינו הכותבים והמלחינים שכתבו והביאו את השיר עד המגרש, היינו הציירים שציירו את הציורים היפים ביותר על גבי התפאורות, היינו המתופפים הכי טובים בעולם על התופים, והיינו עוד הרבה אנשים שעבדו מאחורי הקלעים וגרמו לארגן הזה להיות משהו אחר ולהביא בשורה אחרת לקהל בכל הארץ.
אז כשאתם מסתכלים קצת אחורה, אל תחשבו עלינו כעל ארגון שהרים ידיים כי גם כשהקבוצה הפסידה זכינו בהרבה נצחונות במהלך הדרך. זכרו אותנו כארגון שהוביל את הקהל של מכבי לדרך חדשה, זכרו אותנו כארגון שעשה הכל למען הקהל של מכבי, כדי שיהיה לו הכי טוב.
