טור מאת חבר – השישי בסדרה
אני לא ממש אוהב לסכם.. בעיקר כי אני לא מרגיש שזה באמת הסוף (או מנסה להתכחש בכל כוחי).
אבל גם כי אני פשוט מרגיש אחרי כל פעם כזו ששכחתי מישהו או משהו שרציתי להוסיף.
אני כאן כבר יותר מדי זמן (כמו שכולם בטח ראו) אבל אני כאן בעיקר בגללכם.
במשך 11 השנים שאני פה, מגיל 14 בתור ילד פעור שלא באמת מבין יותר מדי. למדתי המון בעיקר על עצמי, אבל יותר מזה עליכם.
על כל אחד ואחד שעבר פה. על כל אחד שיצא לי לעבוד איתו, בין אם זה בתפאורה דרך אתר האינטרנט, מסיבות, מרצ'נדייז
וכל פרוייקט גדול שהשחקן לקח על עצמו.
בראייה לאחור אני חושב שההספק שלנו הוא עצום.
התמודדנו עם מצבים לא פשוטים, ואני לרגע לא מזלזל, אבל אני לא בטוח אם הרבה ארגונים אחרים בעולם היו עושים את זה יותר טוב.
התחלנו מאפס, וקפצנו בכמה רמות מטורפות.
דיברנו על דגלי חכות וכרזות של 3.5 על 3.5, והתקדמנו לדרבי עם שני דגלי פריסה 36 כרזות ודגל ישראל ענק.
דיברנו על חולצות, ומכרנו מעל 600 קפוצ'ונים.
דיברנו על אתר אינטרנט והגענו למעל ל 20,000 כניסות.
דיברנו ודיברנו, אבל בעיקר, עשינו.
העשייה ליוותה אותנו לאורך כל הדרך.
השחקן ה-12 זו חממה.
מה שמבדיל מבחינתי לפחות את אנשי השחקן מהמסביב זו הגישה.
בולדוזרים זה UNDERSTATMEND לאנשים שעברו פה.
מזיזים הרים, מטאדורים, גלידיאטורים.
את מה שקשה נעשה היום, את הבלתי אפשרי נעשה מחר.
קשה לי להאמין שהגברת השמנה התחילה לשיר…
אני חייב להתוודות שאני באמת לא מכיר את ההרגשה של להיות "רק" אוהד, כזה מן השורה.
אני באמת לא יודע איך זה לבוא לדרבי בלי לדעת מה הולך לקרות בקהל, אני באמת לא יודע איך זה לבוא למשחק ולא להיות חלק
מהדבר המדהים הזה.
אבל השחקן ה-12 לימד אותי שאתה קובע את המציאות, ולא המציאות קובעת אותך.
ואם זה מה שאמור לקרות, אז SO BE IT…
אני רוצה בפעם האחרונה להגיד תודה.
תודה לכל אחד ואחד שעבר פה לאורך השנים, שהיה פה, שהרים, הניף, נעל,מחק, העביר, נסע, הלך, חזר, צבע, עמד, קפץ, עודד,
חיצרץ, תופף, אבל בעיקר עבד, ובשקט, בצניעות.
מישהו חכם אמר לי (ובעצם לכולנו) פעם,
"ביחד נשרוד – לחוד ניפול".
השחקן ה-12,
Since 2000….
