טור מאת חבר – התשיעי בסדרה

אני כותבת את הטור הזה שבוע אחרי המשחק האחרון, כנראה שלא באמת יכולתי להפרד עד עכשיו..
אני אוהדת מכבי בערך מגיל 7, אבל הרומן שלי עם היציע התחיל בגיל יחסית מאוחר, בגיל 18 למשך שנתיים עברתי תקופה לא קלה בכלל, היציע היה מקום המפלט שלי, הבועה שלי, המקום הזה שאפשר להגיע אליו לקבל קצת "שקט" מהעולם שבחוץ, בדיעבד, המקום הזה הציל אותי, המקום הזה שיקם אותי.

הסיפור שלי מתחיל בגיל 21, כמו כולם בפגישת ארגון שהתחילה באופן נורמלי לחלוטין שעה וחצי אחרי השעה שהיא נקבעה, אני זוכרת שכל הדרך לשם התרגשתי כמו ילדה קטנה, התקשרתי לכל מי שרק אפשר כדי לספר שאני הולכת לפגישת צירוף של השחקן ה12, כן, בחורה בת 21 ומתלהבת כמו בת 5. על הפגישות כולם כבר שמעו וישמעו בעתיד, תמיד דברו איתי על איציק קוסמן, מעולם לא ראיתי אותו, לא ידעתי מי הוא, במשך כל הפגישה חיכיתי כמו ילדה טובה לשלב שהוא יתחיל לדבר על שלטים על שירים על דגלים, מתי מתחילים לעבוד?! אבל לא, הוא דיבר על ערכים, הוא דיבר על לחשוב רחוק, היה לו חזון מול העיניים, והספיקה לי פגישה אחת איתו כדי לראות כמה תשוקה יש בו, כמה רצון שהדרך הזה תצליח, כמה אמונה במקום הזה ובאנשים שהוא נמצא איתם, זה מגנט אותי באופן כמעט מיידי, ידעתי ששם אני רוצה להיות, ידעתי שזה המקום בשבילי, ידעתי שככה אני אוכל לתרום בחזרה ליציע שהציל אותי.

אני לא אשקר ואנסה לייפות את זה, ההתחלה הייתה קשה, בחורה בת 21, חסרת ביטחון, נבלעת בקירות, מנסה למצוא את המקום שלי בתוך עולם של גברים, לא רציתי להתבלט מדי, לא לעשות יותר מדי רעש, לבוא וללכת, זו הייתה התוכנית, אבל כנראה שלאנשים שם היו תוכניות אחרות בשבילי, ולאט לאט יד אחרי יד, אנשים משכו אותי ודחפו אותי קדימה, התחלתי לעשות, התחלתי ליזום, התחלתי לקבל אחריות על עצמי ועל אחרים, מי היה מאמין?

תהרגו אותי, אין לי מושג איך אני אמורה לסכם כמעט 4 שנים בעמוד אחד, האמת? חשבתי שהטור פרידה שלי יבוא כשאני אהיה בת 30 ואאלץ לפרוש, לא חשבתי שזה יהיה היום.

בכל פעם שישאלו אותי מה זה השחקן ה12 אני אתחיל לגמגם, מאיפה מתחילים? מה אומרים? ארגון אוהדים? משפחה? מאיפה מתחילים בכלל? האהבה ללא תנאים, הקבלה של כל אחד לא משנה מי הוא ומאיפה הוא בא, הזדמנות שווה לכולם, חזון, ראיה קדימה, איך מסבירים דבר כזה בכלל?

השחקן הביא אותי למקומות שלא חשבתי שאהיה בהם, בזכות השחקן גיליתי אהבה גדולה שלי היום, שזה צילום, מילדה שלא הצליחה לסיים 12 שנ"ל שלא לדבר על בגרויות, מצאתי את עצמי נרשמת ללימודי צילום. למדתי לקחת אחריות על דברים, למדתי לא להתייאש, לא להרים ידיים, למדתי להכיר ולהתחבר לקבוצה וליציע בצורה שלדעתי כל אוהד יכול רק לחלום עליה, גיליתי שאני יכולה וצריכה לדחוף את עצמי קדימה, גיליתי שמגיע לי, שאני יכולה לתרום ואני יכולה לעשות המון, הכרתי פה אנשים שהיום מרכיבים את מעגל החברים הכי קרוב שלי, אנשים ששינו לי את החיים, אנשים שבזכותם ורק בזכותם אני מי שאני היום, השחקן גרם לי להיות גאה בעצמי, והכי חשוב, למדתי להכיר את עצמי, גיליתי צדדים שלא חשבתי שקיימים בי.

במשך 4 שנים ספגתי המון ביקורת מהסובבים אותי, בין אם זה חברים, משפחה, מעסיקים, המון אנשים מסביבי שבלי הפסקה אמרו לי שאני מבזבזת את הזמן שלי פה, אף אחד לא באמת הצליח להבין למה אני משקיעה כ"כ הרבה זמן ומאמץ פיזי ונפשי בשביל "ארגון אוהדים", בתכלס, היו המון רגעים שהתחלתי לשאול את עצמי את אותן שאלות, אבל במבט לאחור על ה4 שנים האלו, זה לא היה בזבוז זמן, זו הייתה ההשקעה הכי חכמה שעשיתי בחיים שלי.

היום אחרי 4 שנים אני יודעת שעשיתי, אני יודעת ששיניתי. לראות את הברק בעיניים של ילד קטן כשהוא נכנס ליציע, לדעת שגרמתי לו ברגע הזה לחזור בשבוע הבא שוב, לדעת שבשבוע אחד של עבודה סביב השעון, אין יום ואין לילה, גרמתי לאלפי אוהדי מכבי להיות גאים, גרמתי לילד הזה ללכת לבית ספר יום אחרי משחק ולדבר בגאווה על זה שהקהל של מכבי הוא הקהל הכי טוב בארץ, זה שווה את הכל, כל דקה ש"בזבזתי".

אם היום ישאלו אותי מה זה השחקן ה12, אני אדע לענות.. השחקן זה מעגל חם ואוהב של אנשים שבכל מסגרת אחרת לא היית מחליף איתם מילה, ופה הם האנשים שאתה רואה אותם יותר מאת המשפחה, השחקן זה הילדים שקוראים לי אמא, השחקן זה מי שאני היום, השחקן זה משפחה, השחקן זה איש משוגע עם חזון ומאות משוגעים אפילו יותר שהולכים אחריו.

השחקן ה12 זו היד שמושטת אליך חצי שניה לפני שאתה מוותר ונופל, היד שלא נותנת לך ליפול.