טור מאת חבר – השני בסדרה

קיץ 2006, גביע הטוטו נגד מכבי הרצליה, בהרצליה. לפני 6 שנים בערך, כשאני ילד בן 13.
אחרי שיצא לי להיות בלא מעט משחקים של מכבי עם אחיי הגדולים, אבא שלי ועוד כל מיני גדולים ממני שהצלחתי לגרור איתי כדי ללכת למשחקים של מכבי, הגיע המשחק הזה.
הקרבה לבית, חוסר החשיבות (ומכך גם חוסר הקהל) איפשרו לי לשכנע את ההורים שלי ללכת למשחק לבד, לראשונה בחיי. אני לא זוכר הרבה אם לומר את האמת, אבל אני יודע שזה המשחק ששינה את החיים שלי.
ראיתי שם חבורה של אנשים, מעודדים את הקבוצה שלי ושלהם בטירוף, עם דגלים, צחוקים, אהבה, אחווה וחברות אמיתית. ידעתי, שאני רוצה להיות חלק מזה. כבר באותו משחק לקחתי לעצמי איזה דגלון 12 שנותר ידוע שנים רבות לאחר מכן ונופפתי בו כילד שמתרגש מהמעמד הזה, שפתאום מרגיש לו מיוחד.
המשחק הזה התחיל את האהבה הגדולה של החיים שלי. המקום הכי מיוחד שיכולתי להכיר. באותה עונה כבר התחלתי ללכת לכמעט כל משחק בית, כשממשחק למשחק הפנאטיות מתגברת, האהדה מתחזקת והעתיד רוצה להיות חלק מהדבר הזה, שמנהל את שער 11 בצורה כלכך מיוחדת. בהמשך העונה, כבר קניתי מנוי ראשון.

מכבי נהפכה לאחד הדברים המרכזיים והחשובים לי בחיים, והרצונות שלי לעתיד שלי ביציעים כבר היו ברורים. ביציע, למרות גילי, ידעו לתת לי אהבה והרגשה טובה, רק בעקבות העובדה שידעו כמה שזה חשוב לי.

ואז הגיע קיץ 2007. כגולש קבוע בפורום, ראיתי הודעה של הארגון על פגישת צירוף. ידעתי שאני צעיר מדי בשביל להיכנס לארגון בגיל שכזה, אז לא תכננתי להגיע. אך בכל זאת, בגלל שאני ילד כזה, הייתי חייב לשאול בכל זאת.
ישר אחרי קיבלתי הודעה פרטית מחבר בארגון שאמר לי להגיע סתם כדי לשמוע, וש"חסר לך אם אני לא אראה אותך מחר", הודעה אחרת מחבר אחר בארגון, אמרה שטרמפ חזרה הביתה אין לי מה לדאוג, הוא יקח אותי הביתה. כנראה שאז, עוד לפני הפגישה המיוחלת, זאת הפעם הראשונה שהבנתי באמת מה זה השחקן ה-12. דאגה אמיתית אחד לשני, המקום הראשון שאם תצטרך עזרה תגיע אליו ויותר מזה, תדע שהעזרה שתקבל היא הכי אמיתית שיש, והכי לא מצפה למשהו בחזרה. כי ככה זה בשחקן ה-12.

בסופה של אותה פגישה, בזכות החלטה של בן אדם אחד, נכנסתי לשחקן ה-12. מאותו הרגע, אותו הערב בחופש הגדול, התחלתי לחפש את דרכי למעלה. הגעתי לכל אירוע של הארגון, למשחקי בית ולחלק ממשחקי החוץ, וידעתי שאני לאט לאט מממש את החלום.
לאורך כל הדרך נפגשתי בדברים, שרק כיום, כאדם בוגר יותר אני מבין כמה הם מיוחדים. כמה מעטים המקומות שניתן למצוא דברים כאלה. אין ספור חברים בארגון, מבוגרים ממני בלא מעט שנים, מתייחסים אליי כשווה אליהם ואפילו נותנים לי ביטחון, מגיעים אליי הביתה לקחת אותי למשחקים, משלמים עליי כשאני שוכח את הכסף בבית,

קונים לי אוכל ומעל הכל – מחבקים מכל הכיוונים ככה שברור לך שפה, לא יתנו לך להיפגע.
אחד הדברים שיותר זכורים לי מאותה תקופה, זה אחד מחברי המנהלת שלקח אותי הצידה, והסביר לי כמה שהוא מעריך את העשייה שלי (שהסתכמה אז בעזרה לגלריה) ושאם אני אמשיך ככה, באחריותו אני אגיע רחוק.

ואכן המשכתי ככה. בסופו של דבר, הגעתי בארגון להתעסקות בגלריה, באתר, בפורום, בכדורעף, במרצ'נדייז, בתפאורה. כל דבר שכזה תרם לי להתפתחות שלי כבן אדם, לאחריות שלי, ולמסגרת החברתית שלי בארגון. בראיונות לצבא אני מתגאה במעשים שלי בתחומים האלה, תוך הבנה של הייחודיות שלהם והתרומה שלהם, לא רק למכבי, וגם לא רק בשבילי, אלא בשביל כל מי שנגע בכל אחד מהדברים האלה.
השחקן הפך אותי בסופו של דבר למה שאני היום. אני יודע שעם או בלי השחקן, האנשים שליוו אותי בשנים האלה ישארו איתי לכל החיים. אלו חברי האמת, שעברו איתי חוויות שישארו בינינו ולא יגיעו לדפי האינטרנט, דברים הזויים שמספרים שקורים ברמה הזאת רק למי שמשרת ביחידה קרבית בצבא. אני לא אשכח לעולם את התמונות, את ההתבגרות בתוך הארגון הזה, את העצבים, את השמחות, את הכעסים, את כל מה שעברתי מהיום במשחק ההוא נגד הרצליה, עד היום הזה, שבו אני כותב טור פרידה מ-6 שנים מהחיים שלי, ויותר מזה.
למרות זאת, קשה לי לקרוא לי זה פרידה, ללא קשר למה שיהיה בעתיד, השחקן ה-12 על כל חלקיו, תמיד ישאר חלק ממני.

פעם שחקן – תמיד שחקן.

מכבי או מוות.