טור מאת חבר – השמיני בסדרה
שנת 2001
אני, עם חולצה של בוקה, וזה שעם חולצת ארגנטינה יושבים 4 שורות מעל הגוש. זה בערך המקום הקרוב ביותר לגוש שאפשר למצוא אם אתה נכנס איך שנפתחים השערים, אז אנחנו מרוצים- למרות שבאנו לפני 3 שעות וישבנו בחוץ עם עצמנו בלי להכיר אף אחד.
המשחק נפתח והנוהל הקבוע מתחיל עם השיר החדש שהביאו מהכדורסל- אני מודה לאלוהים/ שהוא שונא ת'אדומים/ אני לובש צהוב כחול/ למכבי אתן הכל/ אחרייך אני – הדגל של השחקן ה-12 עושה פנייה פתאומית ימינה ואבוקה נפתחת- הולך/ מוכן למות למענך/ חושב עלייך כל היום- אש ביציע כולם עולים על כולם ושער 11 בטירוף.
בדקה עשירית האש והשוטרים נכבים- הנזק רק 3 כיסאות שרופים וכנראה כמה חולצות שהלכו לאיבוד אם כולם פה בלי חולצה. הילד הבלונדיני עם הקוצים חוזר לגוש וכולם מחייכים אחד לשני בלי לומר שום דבר. הכל בסדר.
אני וזה-עם-החולצת-ארגנטינה קולטים את הסיטואציה ושנינו מלאי קנאה בחברה האלה שעושים שמח ונראים כל כך מאושרים.
=====
נורא אהבנו דגלים אני והארנטינאי, הוא היה עוקב אחרי בוקה, לי היה חוש עיצובי, לפחות ככה החלטנו. אז אמרנו שנעשה דגל. אחרי שעות של דיונים הוא החליט שעושים דגל כמו של בוקה, עם הכוכב. הלכנו לתופרת והסברנו לה על דף. היא שאלה איזה צבעים אז אמרנו לה- בד צהוב וכוכב כחול! הלכנו שמחים וחזרנו אחרי שבוע רק כדי לגלות שהיא עשתה דגל כחול עם כוכב צהוב מהשאריות שהיו לה על הרצפה. אמרנו לה שביקשנו הפוך והיא אמרה שככה יותר יפה, וזול- אז זרמנו.
וככה נולד הדגל הראשון שלנו, היינו כל כך שמחים שנכנסנו שעתיים לפני המשחק רק בשביל לנפנף לדשא. רבע שעה לפני המשחק העברנו אותו לשי וארז, הם האחראים פה. הרגשנו גאווה לראות אותו בשמיים כשהשחקנים עלו. אפילו שהוא נראה כמו סדין כחול עם נקודה צהובה באמצע.
======
במשך השנה הספיקו כבר לקלוט אותנו, קלטו שאני לא רע בעיצוב ושאלו אם אני יודע לצייר, אמרתי שנראה לי שכן ואמרו לי לבוא לצייר כרזות. באתי עם מחברת ציורים שלי מכמה שנים לפני וציפיתי לוועדת קבלה ואפילו באתי רבע שעה לפני. במקום זה קיבלתי מקום שומם ואיחור של שעתיים וחצי. "אמרתם בשלוש לא?" "כן, אמרנו בשלוש שעון השחקן. תכף יבוא הצייר, הוא פשוט נפל מעץ ושבר ת'יד אז אחיו מביא אותו והוא מתעכב קצת" חשבתי שזה תירוץ ממש מטומטם אבל אז אחיו הביא אותו על כסא גלגלים ויד מגובסת.
בסוף השנה היינו כל כך טובים בכרזות שאמרנו שנעשה 30 כרזות חדשות לדרבי. אז נפגשנו בצהריים ופרסנו בדים. כולם שיחקו כדורגל ואני ציירתי. וכשאני סיימתי הם התחילו לצבוע, אבל אז היה קצת מטומטם לשחק כדורגל עם עצמי אז עזרתי לניסו ללמוד למבחן בספרות. ב-6 בבוקר אחרי לילה של עבודה בא קוסמן עם מגש בייגלה מהמאפייה, כנראה הטעים ביותר שאכלנו אי פעם. עשינו פינישים ומשם המשכנו ישר לבלומפילד. וככה עודדנו- עם צבע על הידיים ובלי שעות שינה. ויצא תיקו ואנחנו הרגשנו ניצחון על כך שאפשר סוף סוף לישון.
=====
חודשים שצוות תפאורה דיבר על זה, על הדרבי שנעלה. ומידר את כולם וכל אחד עיצב משהו אחר. וכל צייר צייר משהו אחר בשביל שאף אחד לא ידע מה התפאורה השלמה. וכך ישבנו 2 גאוני מטמטיקה מנסים להבין איך מכניסים מגן דוד בדגל מלבני ומה רדיוס המעגל החוסם וחישבנו טנגנסים וסינוסים ונעזרנו במשפט פיטגורס ופתרנו משוואות. ושנים אח"כ נשב אני ויוני בלילה בחדר צוות שהוא דאג שאני אתקבל אליו בצבא וניזכר באותו רגע שכולם הלכו כי אף אחד לא הבין מה אנחנו עושים.
ובלילה לפני הדרבי אספו את כל הארגון. מפה לאוזן נקראו כולם לדגל בשביל לקבל הוראות. ושעתיים אחרי השעה היעודה הגיעו הותיקים, ובפיהם שיר חדש- אז תשרפו ת'דשא/ תבעירו אש ביציעים/ אני אוהד מכבי/ שונא את כל האדומים. ואביב ועופר, שהיה שחום ולכן לא ראו אותו בכלל בגלל החושך, לימדו את כולם. והגיעו איציק וניר ואורי והסבירו לכולם איפה לעמוד וחילקו תפקידים והזהירו את כולם שאם הם אומרים משהו אז הוא לא יוכל לא לראות ולא לשחק כדורגל יותר.
ובמשחק התפאורה עלתה, כולם עמדו במקומות שלהם כמו שאמרו להם, וממול ראינו אנשים בשער 5 עם דמעות בעיניים, אחרי המשחק נקרא שהם ראו את שער 11 רבע שעה לפני והכל היה כל כך מתוקתק שהם הרגישו כמו הפולנים שהצבא הנאצי נכנס לכבוש אותם. גם השחקנים הרגישו את זה- עלו בטירוף והבקיעו 2 שערים תוך 4 דקות מה ששלח אותי לזרועות של דניאל בחיבוק ארוך על הרצפה שבמקומות מסויימים בדרום ארה"ב עלול להוות עילה להוצאה להורג, כל זה ברקע של עשן כחול שהוסיף אווירה. זה היה חיבוק של 2 אנשים שבילו שבוע לפני לילה לילה בציורים מתישים, חיבוק של קרענו ת'תחת והחזירו לנו. חיבוק של מכרים שהפכו לאחים.
======
גדלנו, צמחנו, שנתון 88-89 נתן את הטון. הסתובבנו כל השבוע ביחד. למדנו ביחד ואכלנו ביחד. רוב הזמן לא הייתי בבית והכרתי את כל הערים במרכז בזכות החברים ששם. יכולתי להתחיל עם כל אחת בקלות כי תמיד היה לנו חבר משותף שלמד איתה בשכבה. לכל אחד היה 10 מטר בד ופחית צבע בשלוף כי פתאום עלה לנו רעיון מצחיק לכרזה או משפט חזק לשלט שראינו אצל קהלים מחו"ל ועשינו. ולא קבענו כלום כי כל הזמן היינו ביחד. אז דגלי פריסה עשינו כבדרך אגב. וציירנו שלטים והלכנו לאכול וחזרנו לצבוע ויצאנו למסיבה וחזרנו שיכורים וישנו וקמנו בבוקר לסיים את מה שהתחלנו ונסענו למשחק, חלק מקדימה חלק מאחורה וחלק בבגאז'.
ונסענו לחו"ל ובילנו ביחד ועזרנו אחד לשני ונסענו לקריית שמונה ובאמצע גם היה משחק של מכבי. והיינו חברים שהם גם אוהדי מכבי ולא להפך.
והתגייסנו.
======
והתגייסנו, הרבה לגולני והשאר מפוזרים, אבל כל אחד עם תרומה- כי זה מה שלימדו אותנו בשחקן. ועקבנו מרחוק, על החברים, על מכבי ועל השחקן. ושמרנו על קשר וראינו דור מתחלף והיינו גאים בהם והעברנו להם ידע שכבר צברנו וראינו איך הם מעיפים את היציע למעלה ואיך הם ממשיכים בדרכינו.
אבל גם ראינו איך פתאום אנשים שבכלל לא היו ביציע עד 2006 גונבים קרדיט על דברים שהארגון שלנו בנה, ואיך לאנשים מפריע העידוד והכוח שנצבר, ואיך פותרים דברים באלימות, ואיך ממציאים דברים וגונבים דעת. ונצבט לנו הלב, כי ידענו שזה לא מגיע לילדים והם לא צריכים להתרכז בזה אבל כבר היינו רחוקים ולא היינו שם.
אבל כל פעם שיכולנו באנו ועזרנו, כי השחקן ה-12 זה מחוייבות ומה שהוא תרם לנו אנחנו יודעים שבחיים לא נחזיר.
======
הודעת הסגירה לא תפסה אותי בהפתעה, זה היה באוויר. השחקן ה-12 זה בעיקר כיף. כיף לנו לעודד וכיף לנו לעשות שלטים וכיף לנו לבוא מוקדם וכיף לנו לקפל ציוד אחרי כולם. וברגע שאתה מוציא את הכיף אז אין לזה שום תוחלת. אז סבבה, החברים עדיין יפגשו רק שעכשיו יהיה להם יותר כסף ופחות דאגות.
במשחק הפרידה הייתי בחו"ל כמו לא מעט מיוצאי השחקן שהמשיכו בחייהם ועברו ללמוד או לעבוד בחו"ל. היה לי מדהים לראות את הפייסבוק מלא בהודעות על השחקן, אפילו מאנשים שהיו רק חצי שנה ולא ביציע כבר יותר מחמש שנים.
שמעתי שהשחקן קיבל משחק פרידה מהטובים שהוא יכל לבקש. גוש מדהים כמו עוגת שכבות של הפעילים מכל השנים עם שירים ודגלים שיצאו מהמחסנים והעלו אבק.
אבל שום פרידה לא תהיה ראויה לארגון הזה, היציע יכול להיפרד מהשם אבל הרוח והנשמה לא תיפרד מהאנשים שהיו בו.
