סמרטוט?

<P><FONT face="arial, helvetica, sans-serif">בתור סמרטוט שכזה, אני גם מבין את התסכול של כולם. אבל לא שונא אותם. לא יעזור כלום, לא משנה כמה יפסידו, אני פשוט לא שונא אותם. אני מסתכל עליהם אחד-אחד. אני לא רואה דמויות בזויות. אני לא רואה אויבים. אני לא רואה אפסים חסרי כבוד. אני לא רואה אנשים שצוחקים אליי בדרך אל הבנק, כמו שחלק מאשימים אותם. אני רואה דברים אחרים לגמרי.<BR><BR>אני מסתכל על דרגו, ורואה גיבור שמציל אותנו, שחקן מנוסה שמוביל חבורה של צעירים חסרי ביטחון. אני רואה בן אדם רציני ומקצועי שבא לעבוד קשה, ועובד קשה. אני רואה קפטן ראוי להנהיג חבורה צעירה כזאת. וכשאני שומע אותו מדבר, או רואה אותו מגיע לקהל, אני גם רואה אישיות נחמדה. אני מרגיש שזה בחור שמעריך את המקום שנמצא בו. אני סומך על שורה שהבהיר לו איפה הוא נמצא. לא מכיר אותו באופן אישי, לא יכול לדעת מה באמת מרגיש, אבל כשאני רואה שחקן זר שנותן את שלו ומגיע אלינו עם חיוך ומחיאות כפיים – מה עוד אבקש ממנו?<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_dragoslav_jevric.jpg" border=0><BR><BR>אני מסתכל על יובל, ועולה בי רגש אהדה והזדהות אדיר. אני רואה ילד שנתן שתי עונות גדולות, נותן עכשיו שתי עונות חלשות ויותר, וכואב לי עליו. וכואב לי לא רק עלינו, אלא באמת גם עליו. כואב לי כי אני זוכר כמה אהבתי אותו וכמה שמחתי בשבילו כשהתחיל לשחק. כואב לי כי אני זוכר סיפורים של אוהדים שנתן להם טרמפ אחרי אימון, וסיפרו שאמר להם משהו בסגנון "כל מה שאני רוצה זה לשים גול, לרוץ לשער 11 ולקרוע את החולצה" לפני הגול הראשון שלו. ואני זוכר את הפעם ההיא שהורחק בפתח תקווה, ובזמן שאחרים היו יורדים לחדר ההלבשה וזהו, הוא פרץ בבכי, ניגש לבקש סליחה מהספסל על כך שהשאיר את הקבוצה בעשרה שחקנים, והלך לאוטובוס, שהיה אפשר להשקיף ממנו על התוצאה. וצפה במשחק תוך כדי פרצופים מתוסכלים, כשנראה שאוכל את עצמו. אני אוהב אותו כי כשמכבי חוטפת גול הוא זה שרץ להביא את הכדור לאמצע. אני אוהב אותו כי בדרבי האחרון, אחרי שריקת הסיום, בזמן שאני הייתי קפוא ביציע, יובל עשה סיבובים סביב אותה נקודה, עם הראש מושפל, אחרי שכולם כבר היו עמוק בחדר ההלבשה. אני אוהב אותו כי גם בלי לצעוק את זה, הוא משדר שכואב לו יותר מכולם לכל מי שרק מסתכל. ואני חושש שלא הרבה שמים לב לדברים האלה – אז תנסו בפעם הבאה. כשנחטוף גול או כשנפסיד, תחפשו את יובל ותבדקו את התגובה ואת ההבעה.<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_yoval_spongin_fight.jpg" border=0><BR><BR>אני מסתכל על תום מנשרוב, שלא משחק, ורואה אוהד. אני רואה שחקן צעיר שמגיע ממשפחה של מכביסטים, ובעצמו אוהד לא פחות משהוא שחקן. בן אדם שגם כשהיה בהשאלה בקבוצות אחרות ולא היה ברור מה העתיד שלו, היה חבר בפייסבוק בקבוצות שחוגגות נצחונות בדרבים. בן אדם שחבר שלי, שכעס עליו כשלא הסכים לרדת לנוער ועדיין זוכר לו את זה, אומר שהוא עדיין מכביסט, ממקור ראשון. אני רואה ילד שהציב תנאים שלא היה צריך להציב, מתוך שאיפה להתקדם, ומתוך שאיפה להיות כבר בבוגרים של מכבי.<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_tom_manserov.jpg" border=0><BR><BR>אני מסתכל על מושיקו, ורואה שחקן שנאמר עליו הכל. שחקן שכמה שלא יתאים להרכב, חייב להישאר לפחות על הספסל. אני לא חושב שהוא קפטן מתאים, הוא שקט מדי. אני לא חושב שהוא שחקן הרכב ראוי, לפחות העונה. הוא לא מספיק טוב. אבל אני יודע עליו שיש אצלו משהו שאין לאחרים. אני פשוט מרגיש את זה. אני מרגיש שמה שעובר לו בראש זה מה שעובר לי בפנטזיות שהיו לי ולפעמים חוזרות. אני זוכר איך בחלומות שלי הייתי עושה הכל כדי להיות שחקן הרכב במכבי, וכשלא משחק הייתי עושה הכל כדי לחזור להרכב. בלי לפזול לשנייה אחת למקום אחר. כולם חולמים על זה בתור ילדים, אבל כמה מגשימים את הנאמנות שלהם? כמה שחקנים שמקבלים ביקורת מהקהל מנסים להוציא את המיטב ולא להיעלב? כמה שחקנים שיורדים לספסל מתאמנים כדי לחזור להרכב ולא מבקשים דקות או העברה לקבוצה אחרת? מושיקו ראוי לסגל. הוא הוכיח בשנה שעברה שהוא מסוגל להגיע לרמות מספקות, כשייצב את ההגנה ותרם להישארות, אם למישהו היה ספק. הוא לא מספיק טוב עכשיו? נכון, אבל מגיע לו צ'אנס. מגיע לנו לתת לו צ'אנס. מצדי, שיוחתם עד סוף הקריירה, עד שיבקש לעבור. מצדי, שייתן עוד חמש עונות חלשות ברצף. כל עוד הוא מעוניין במקום בסגל, מצדי הוא מובטח לו. כל עוד הוא מעוניין לעבוד קשה עד שיתאים לרמה המספקת, וכל עוד הוא מוכן לשמש שחקן רוטציה ולסתום חורים מהספסל – כבוד הוא לי שיש לי שחקן כזה.<BR>גם אם הוא לא ראוי ללבוש את הסרט ולהנהיג את הקבוצה על הדשא – הוא בהחלט ראוי להיות זה שמניף את הגביע.<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_moshe_mishaelof.jpg" border=0><BR><BR>אני מסתכל על איליה יברויאן, ואני רואה שחקן שלא יהיה סמל, ומודה שהולך אחרי הכסף, ושיחק בהפועל, וזה לגיטימי מבחינתי. דווקא כי בניגוד לקאלה הוא הודה מהרגע הראשון שמשכורת חשובה לו בתור שחקן זר שבא לעבוד, ותמיד אמר שזה שיקול. לא זה מה שגורם לי לאהוב אותו. מה שגורם לי לאהוב אותו זה המשחק החכם שלו, והנחישות, והנאמנות למקום שהוא נמצא בו. אני רואה שחקן שלא מפחד לשחק חזק, שחקן שעומד כמו גבר מול כל מי שמולו, שחקן שמנהל משחק מצויין וכמו אחרים במכבי לא מוצא את השער. אבל גם אז – עושה את הכל נכון.<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_yaborian_down.jpg" border=0><BR><BR>אני מסתכל על מאור, ואני רואה את מי שיכול להיות המלך. מי שיעזוב לחו"ל, זה ברור, אבל עד אז יכול להיות המלך של שער 11. אני רואה מישהו ששמח להגיע למועדון גדול, מועדון שהוא יכול ורוצה להרגיש בו בבית. אני רואה שחקן שרואה במכבי תחנת מעבר לאירופה, מה שלגיטימי כמובן עבור שחקן מוכשר בטירוף. אבל אני רואה יותר מזה – אני רואה שחקן שבשבילו זאת תחנת מעבר אחרונה לפני אירופה. ואני רואה שחקן שרוצה להרגיש כוכב בקבוצה גדולה רגע לפני שעוזב, ומבחינתו מכבי כבר מסומנת בתור הבית בישראל. אני רואה שחקן שמנסה לקחת על עצמו, וגם בעונה גרועה מצליח להיות הבולט בקבוצה עם הלחץ הכי גבוה בארץ, ולהשאיר אותנו בליגה (ככל הנראה).<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_maor_buzaglo_2.jpg" border=0><BR><BR>אני מסתכל על דור מלול, ואני רואה ילד נהדר עם פוטנציאל אדיר, שגם עליו הכל כבר נאמר. אני רואה ילד שיש לו פוטנציאל להיות סמל וכוכב. והקהל הזה כל כך מפחד בעקבות הטראומות שעבר, ובעקבות הפעמים שנכווה, שכבר מפחד להודות בזה. אבל הילד הזה הוא פוטנציאל לסמל. ואני שומע ש"אין יותר סמלים אחרי נמני" וזה מעצבן אותי. כי הרוח של נמני, כבודו במקומו בהחלט מונח, לא צריכה לשרור מעל כל שחקן. גדול מנמני, לא גדול מנמני, זה לא מעניין בכלל. דור יכול להיות סמל נקודה. וזה התפקיד שלנו לדחוף אותו לזה. לא להכתיר אותו, חלילה. יש עוד זמן. אבל זה התפקיד שלנו לזהות את הפוטנציאל הזה. זה התפקיד שלנו להבהיר לכל העולם שאם יש שחקן בית עם פוטנציאל, ניתן לו את כל התמיכה האפשרית. זה התפקיד שלנו לדאוג שיהיה לנו עם מי להזדהות, ולאחינו הקטנים ולילדינו את מי להעריץ.<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_dor_malul.jpg" border=0><BR><BR>אני מסתכל על גיז'רמו, ואני נזכר בגז'גוז'. אני מסתכל עליו ואני מרגיש ביטחון. אני מרגיש ביטחון שיש אצלנו את השחקן שהיה חסר לנו, השחקן שרץ ונלחם וכולם אוהבים. כשהוא משחק בתפקיד האמיתי שלו ונותן משחק גדול, זה רק בונוס. וכשאני נזכר שהוא ישב על הספסל ביותר ממשחק אחד, גם כשהיינו בתחתית, וכשאני נזכר בכך שחתם בידיעה שהוא יבלה זמן על הספסל, זה מוסיף לי לאהבה. לא כי אני שונא סופרסטארים, חלילה – את מאור שהגיע בתור כוכב הסברתי כבר
שאני אוהב – אבל אלא אם מדובר בשחקן בית או עם קשר מיוחד למועדון, מה יותר רומנטי עבורנו משחקן שמגיע לרוטציה ומשקיע מאתיים אחוז מהרגע הראשון? והוא יכול וצריך ליצור קשר עם המועדון. ואנחנו כמועדון צריכים לדאוג לקשר איתו.<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_guillermo_israilevich_2.jpg" border=0><BR><BR>אני מסתכל על חיים מגרלשווילי, ולצערי אני חושש שהוא יעזוב בקיץ, אבל אני רואה גבר שנלחם. אני רואה שחקן לא רע, אולי לא הכי טוב בעולם, שהגיע לחזק את מכבי והגיע לעשות את זה נחוש. אני רואה שחקן שהגיע לשקם קריירה, ונחת במקום לא קל בשביל לעשות את זה, מקום מדשדש מבחינה מקצועית ושופע לחץ, אבל עושה את מה שיכול.<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_margashevilly_handsup.jpg" border=0><BR><BR>ואז אני שומע שלא אכפת להם. שהם מבזים אותנו. אבל אני לא מאמין לזה.<BR>אני מסתכל על השחקנים האלה, ואני רואה מולי שילוב מופלא של דרגו-יובל-גיז'ה-איליה-מאור-דור-חיים-מושיקו-מנשרוב.<BR>אני יכול להמשיך עם זה הלאה. הם לא היחידים שאוהב ושמתעקש להגן עליהם. אבל אלה השחקנים שמסמלים לי יותר מכל כרגע למה אני באמת אוהב את מכבי ואת השחקנים שלה, ואלה השחקנים שלדעתי הכי קשה להתווכח כרגע על כמה שהם ראויים לתמיכה שלנו.<BR>אלה שחקנים שאני אמשיך לעודד. אלה שחקנים שגורמים לי רצון עז לפנות אליהם אישית ולהגיד להם שאני אולי יכול לדבר רק בשם עצמי, אבל אוהב את כולם.<BR><BR>ורק אחד חסר לי שם. חסר לי זה שיאייש את המשבצת של המכביסט המנוסה יותר, והקפטן הייצוגי. ויש יותר מאחד שיכול למלא אותה.
אז אני מסתכל על הנבחרת, ומזהה שם שחקן שלא דמיוני שיחזור, ו</FONT><FONT face="arial, helvetica, sans-serif">אני מקווה שמכבי תחזיר את תמיר כהן.<BR>תמיר, שכולם כעסו עליו כי הוא אמר שרוצה לנצח את מכבי בגמר הגביע כשכעס על אלי כהן – ממש כאילו הוא אמר שהוא רוצה שמכבי תרד ליגה ולא תחזור בחיים. ואז אני נזכר באהובי השני שאני מחכה שיחזור, אבי סטרול, שאמר שמקווה שמכבי לא תרד כי עדיין אוהב אותה ואת הקהל שלה, כששיחק בנתניה. אבל הוא אמר "יאללה נזיין אותם" לחברים שלו בנתניה באימון, אז הוא כביכול בוגד. כי הוא רוצה שהקבוצה שהוא משחק בה תנצח.<BR>ואני רוצה ששני השחקנים האלה יפקדו על אלה שכבר הזכרתי.<BR>כי אני יודע שתמיר, לא משנה כמה שלא היה מספיק טוב במכבי, היה בעל אופי מושלם. הוא רצה להיות מנהיג, אבל לא סתם מנהיג, הוא רצה להיות המנהיג של מכבי. הוא הגיע עם נחישות יוצאת דופן להיות סמל. היום חלק מהאנשים קוראים לזה "זונת קהל". שחקן שאוהב להתחנף לקהלים, כאילו שבאמת אוהב את המועדון, ואז ממשיך להתחנף למועדון הבא. תמיר לא התחנף בנתניה. הוא הפסיק עם השירים כשעזב את מכבי. וכשהוא יחזור, אני בטוח, גם הרוח הזאת שלו תחזור.<BR>ואני זוכר שאבי סטרול היה שחקן שכל כך קיוויתי שיעשה קריירה שלמה במכבי. ושחקן שכאב לי עליו בזמן שלא הלך לו, כשלא שיחק בעמדה שלו, ב-2002/3, כמו שכואב לי היום על אחרים שלא הולך להם. אבל כשהלך לו, שמחתי בשבילו הכי שבעולם. ואני רוצה שהוא יחזור, ויהיה קפטן.<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_tamir_cohen.jpg" border=0><BR><FONT size=1>(באדיבות המכבי דוטקום)</FONT><BR><BR>אני לא בא להטיף כאן למישהו, אם זה הרושם. אני גם בהחלט לא חי בסרט שאני אוהד יותר מאחרים. בשורה התחתונה כולם נאמנים למכבי. אוהד, בהגדרתו, נאמן למועדון – גם אוהד שמקלל, וגם אוהד שלא מגיע למגרשים. דרך הבעת הנאמנות היא הסובייקטיבית, ולא בהכרח הנאמנות עצמה. אבל אני נאמן גם לשחקנים. כי בשבילי השחקנים הם לא רק אמצעי – הם מטרה. אני רוצה תוצאות, נצחונות ותארים, זה ברור, אבל אני גם רוצה שחקנים לאהוב ולהזדהות איתם. אז עם השוער המנוסה, ועם השחקן המוכשר שלא מפסיק להילחם, ועם מגן שהוא חזות האוהדים עצמם, ועם הכישרון הנדיר שעושה הכל כדי להצליח ולקנות את לב הקהל – רגע לפני שהוא מנסה לעשות את הקריירה הכי מוצלחת של שחקן ישראלי, ועם חלוץ שעומד כמו גבר מול האדומים, ועם קפטן שצנוע שמאוהב במועדון, ועם שחקן חיזוק שנלחם כמו מטורף… אני מצליח לאהוב ולהזדהות. יותר מזה – אני לא מצליח שלא.<BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/article_football_team_after_goal.jpg" border=0><BR><BR>אם עם הדמויות הנהדרות האלה אתם לא מצליחים להזדהות, אולי הבעיה היא באמת בתוצאות. וזכותכם לאהוב רק את התוצאות. אבל אל תגידו שלא אכפת להם. כי זאת האשמה חמורה, וזה כואב, כואב לי. ביציעים של הקבוצה הכי אהודה בארץ אני לעתים מרגיש שאני חולק את האהבה שלי כמעט לבד. אני לא היחיד, זה בטוח. אבל חבל לי שלא רואים את זה יותר. וכשלא מעריכים את ההקרבה שהגיבורים שלי נותנים, כואב לי. כי אני ילד תמים, ואין לי בעיה להעריץ שחקנים של הקבוצה שלי, גם כשאני כבר בגילם. ואני פוחד שזה יפגע בהם, שלא רואים את האהבה אליהם. למעשה, אני לא זוכר מתי הזדהיתי עם קבוצה ואהבתי אותה כך. מגוחך? כנראה. זר לא יבין זאת. ברור לי. תרגישו חופשי לשנוא אותם אם זה מה שאתם מרגישים. אבל אני לא מסוגל.<BR><BR><BR><IMG class=linked-image src="https://files.12p.co.il/picture_library/article_pictures/maccabi_players_huddle.jpg" border=0><BR><BR>אתם מכבי. יגידו לכם אחרת, אבל אתם מכבי.<BR>גם אם תפסידו עוד שבעה-עשר דרבים רצופים, אתם מכבי. כן, אתם.<BR>וכשתצליחו, ואתם תצליחו, אני אהיה שם ואחייך חיוך מתוק וגאה, ואמלמל למי שסביבי שאני ידעתי שתעשו את זה.<BR>כמו שמלמלתי ב-2003. וזה הרגש הכי מתוק והכי נאיבי והכי יפה שיכול להיות. לבכות ולצעוק "אמרתי לכם!" עם חיוך ענק מרוח על הפנים, ולראות מנגד את כולם מחייכים חזרה, כי הפעם לא כואב להם לגלות שטעו.<BR><BR>כי אני פה בשבילכם. אני פה בשביל לתת ולקבל אהבה, ואתכם אני אוהב גם בלי לנסות.<BR>אני סמרטוט, ואתם בשביל הסמרטוט הזה עולם שלם.<BR>זר לא יבין זאת. גם אנשים מבפנים, לצערי, לא מבינים זאת.<!–QuoteEnd–></FONT></P>