גאזהלנד

<FONT face="arial, helvetica, sans-serif">בכל שנה בוחר המגזין הסאטירי מטיל האימה "פרייבט איי", את שיעמום השנה.<BR>הזוכה הוא האיש שבתריסר החודשים האחרונים השיג את מירב הפירסום עם ההישגים המועטים <BR>ביותר. הבחירה השנה תהיה ברורה מאליה: הכדורגלן פול גאסקוין הולך לזכות המי יודע כמה שלו ב <BR>1990.<BR>איש לא קורא לכדורגלן השמנמן גאסקוין מאז הגביע העולמי קרוב לוודאי שגם אימא שלו קוראת לו גאזה- לא שאלתי אותה, מפני שהיום היא גובה 300 ליש"ט לראיון.<BR>ההערצה שאנגליה מעריצה את גאזה לבשה צורות מגוחכות שלא שמענו דוגמתן.יש כמה וכמה ספרי גאזה ועיתונים על המדף, התקליטון שלו, הגרוע שבשירי הכדורגלנים האיומים ביותר, הגיע למקום השני במצעד הפזמונים, והצהובנים הבריטיים מתקיימים ממנו.<BR>ה'סאן' (צהובון בריטי) אפילו פירסם את אלבומי המשפחה של גאזה, שבהם מתועדות התפתחותו מילד שמן, קטן, מכוער ואדום שיער עם נמשים לשחקן בינלאומי נמוך, שמן, אדום שיער עם נמשים.<BR>כל מדינה מקבלת את הגיבורים שהיא ראויה להם. מדוע אנגליה מעריצה את גאזה? אני מוכרח להודות שלרבים מאיתנו זו תעלומה.<BR>ה"גאזמניה" צברה תאוצה, כידוע, אחרי חצי גמר המונדיאל בין אנגליה לגרמניה בטורינו.<BR>נותרו דקות ספורות לסיום המשחק, כשגאסקיון ביצע עבירה מיותרת, ספג כרטיס צהוב, והושעה מהמשחק הבא של אנגליה, בתקווה שזה יהיה גמר אליפות העולם. גאזה פרץ בבכי.<BR>מצלמות הטלויזיה תפסו את המחזה בצורה מושלמת, ועל מיליוני ספות אנגליות הדמעות התחילו לזלוג מעצמן. הדמעות של גאזה נתנו לערוץ הטלוויזיה השכלתני, 'צאנל 4' , את השראה ליצור סידרה דוקמנטרית על גברים שבוכים בפומבי.<BR>חייבים להודות, הבכי של גאזה מרגש במידה יוצאת-דופן.<BR>הוא מודה בפה מלא שלעיתים הוא בוכה מסיבות טקטיות. יש סיפור מפורסם על הפגישה הראשונה שלו עם ג'ק צ'רלטון הקשוח, מאמנה של אירלנד במונדיאל.<BR>כש "ביג ג'ק" התמנה למאמן ניוקאסל, הוא קרא לגאזה הצעיר ואיים עליו שיזרוק אותו מהקבוצה אם לא יוריד במשקל. הפגישה הסתיימה בדמעות הדדיות. "היו לבחור חיים קשים," התגונן צ'רלטון אחר-כך.<BR>גאזה הגיע מהעיר הענייה גייטסהד השכנה לניוקאסל, בצפון מערב אנגליה, שם היה אביו מובטל כמעט 20 שנה. לא פעם נאמר שגאזה גדל על "פיש אנד צ'יפס" (בתרגום חופשי- "דג וצ'יפס", בתרגום קצת יותר מדוקדק הכוונה ל"ילד מהשכונות"), אבל למעשה, בשכונה שלו, דגים היו בבחינת מותרות. היום הוא משחק במועדון הולנדוני היוקרתי, טוטנהאם הוסטפר, אבל מדי שבוע הוא נוסע כדי לשתות במועדון הפועלים של אביו.<BR>הוא איש עממי, והעם יודע את זה. <BR>עבור האנגלים, הוא אנגלי אמיתי, שלא נופל מהאירפואים מבלי להתנהג כאירופאי. הוא לא מדבר מילה בשפה זרה וגם אין לו חשק ללמוד, ועם זאת יש לו כישרון לא אנגלי והבנה טקטית. זו הסיבה שאוהבים אותו: הוא בדיוק הסמל שבריטניה זקוקה לו היום.<BR>לפני גאזה, סיפרו לבריטים שה"אירופאים" עשירים, דוברים כמה שפות שומרים על נקיון הרחובות ומשחקים כדורגל חכם. <BR>לארץ שלנו יש תסביך נחיתות, רק מעטים מאמינים לטענות של מרגרט תאצ'ר על העליונות הבריטית.<BR>זו הסיבה שהיא הוחלפה על ידי ג'ון מייג'ור: גם הוא כמו גאזה, משחק את האירופאי, אבל אי אפשר לטעות באנגליותו.<BR>מעט לפני נפילתה, בנסיון נואש לזהות את עצמה עם בריטניה החדשה, הזמינה גברת תאצ'ר את גאזה לדאונינג סטריט. <BR>שם הם חיבקו זה את זה, וגאזה חשף אחרי כן שהיא היתה "נחמדה ומתוקה כמוני".<BR>הוא אוהב לדבר על נשים. עד למפגש האחד על אחד הזה, גברת תא'צר היתה קרוב לוודאי האדם היחיד בבריטניה שלא הכיר את גאזה. כל מה שהיא ידעה על כדורגל זה חוליגאנים.<BR>רבים מאמינים שגאזה ימצא את מקומו בקרוב ליד תאצ'ר במגרש הגרוטאות. קודמו, הקיצוני הצפון אירי המבריק, ג'ורג' בסט, נהרס גם הוא בגלל פירסום היסטרי. יושב הראש של ניוקאסל יונייטד, מועדנו הקודם של גאזה, כינה אותו "ג'ורג' בסט בלי שכל". בתגובה אמר גאזה שבסט הוא "חלאה", ועל כך השיב בסט שבין השניים הוא היה שחקן הרבה יותר טוב, לכל הפחות. אבל מה לעשות שתהילתו של גאזה אינה קשורה לכדורגל.<BR><BR>(מתוך: "כדורגל נגד האוייב", סיימון קופר 1992)<BR><BR><BR>סיימון קופר הוא ממש לא "האח של..".<BR>הוא נולד באוגנדה ב1969. הוא חי (ושחק וצפה בכדורגל) בהולנד, גרמניה, ארצות-הברית, ואנגליה, וכתב על כדורגל עבור מגזינים ועיתונים בכמה מדינות. קופר למד היסטוריה וגרמנית, באוניברסיטת אוקספורד, ואוהד את אייאקס אמסטרדם, אבל לא עם כל הלב.<BR>אה כן, והוא כמובן, יהודי.<BR><BR>את המאמר הנ"ל כתב סיימון קופר על שחקן העונה לשם פול גאסקוין או בכינוי השני "גאז?ה".<BR>גאזה הוא שחקן בריטי שעבר לשחק תקופה בלאציו.<BR><BR>גאזה וניקח לצורך העניין את פבל נדבד, ספג כרטיס צהוב חמישי במשחק חצי גמר המונדיאל ופרץ בבכי.<BR>נדבד ספג את אותו כרטיס בחצי גמר ליגת האלופות, ולא בכה.<BR>וזה לא בגלל שנדבד לא רגיש, אלא כי נדבד מזוהה עם יובה, אבל הוא לא איטלקי.<BR>ואם עדין לא הבנתם בוא ניקח את זה קצת יותר קרוב, ג'ובאני רוסו בגמר הגביע, שהוכרע בפנדלים, שכב על הדשא, ולא רצה לקום. תגידו מה שתגידו, כאב לרוסו. <BR>הוא כל כך רצה לזכות והפסיד, ועוד בפנדלים.<BR><BR>אנחנו שחגננו ביציעים, לא שמנו לב למראות, אלא רק בתמונות שלאחר מכן, וגם אז, לא הבנו עד כמה זה היה מדהים.<BR><BR>רוסו הוא שחקן קוראטי לכל דבר, הוא אולי משחק שש בש ושותה קפה שחור, אבל הוא קוראטי.<BR>אם זה היה אייל ברקוביץ' לדוגמא, שהיה מתבוסס לו בבכי על הדשא, עד היום היינו קוראים מאמרים על "הדמעה של ברקו, והגביע של מכבי".<BR><BR>אבל למקרה רוסו לא ייחסו חשיבות רבה כלל וכלל, והשאלה היא למה? מה ההבדל בין ברקו לרוסו.<BR>ההבדל בין ברקו לרוסו הוא כמו בין נדבד לגאזה, נדבד גם אם היה בוכה, זה היה עובר, כולם היו מצטערים על כך שהם לא יכלו לראות את הקטר הצ'כי בפעולה.<BR>אך אם נדבד היה באותו מעמד, ועם ספרטה פראג, העיתונים הצ'כים היו בוכים איתו גם כן, ולא היו מפסיקים לדבר על כך שבועות.<BR><BR>גאזה היה, בשפה ראותה, כסיל, ובשפה לא ראותה, אדיוט.<BR>אפילו הציעו לעיתונים האיטלקים תמונה שלו מחזיק באיבר מינו של חברו לקבוצה במלתחות, לאחר משחק של לאציו, כאשר הוא מנופף בידו השניה באוויר ומאושר, כאילו זה עתה לקח עם לאציו את ליגת האלופות.<BR><BR>העיתונים האיטלקים סירבו לקבל את התמונה, בטענה "שכאן זה לא כמו בבריטניה, אותנו זה לא מעניין".<BR><BR>אם התמונה היתה מוצאת לעיתונאים הבריטיים, אני בטוח שהרבה יותר אנשים היו מכירים את האיש עליו קופר מדבר.<BR><BR>השבוע, טוטי נסכל במטר של פחיות ובקבוקים, מאת אוהדי רומא, וכל זה היה בגלל שנשבר להם, אפילו ממנו, "פרצ'נסקו טוטי הגדול", אמרת טוטי אמרת רומא. פשוט וקל.<BR>אבל טוטי לקח את המקרה בצורה קשה, הוא אף אמר שהוא לא בטוח שהוא ימשיך ברומא, ולאוהדים לא היתה כל התנגדות שיעזוב, וחלק אחר, אמר שהוא מצטער.<BR><BR>אבי נימני לא נהיה סמל בגלל שהוא בכה, שמכבי הפסידו את האליפות להפועל חיפה, אבי נימני לא נהיה סמל בגלל שהוא בכה שהוא קיבל אדום בדרבי, בו החליט השופט כי הוא "שם לו רגל".<BR>אבי נימני נהיה סמל, בגלל שהוא, מייצג לדעת רבים את המכביזם.<BR><BR>קופר ציין במאמר שלו שגאזה נהיה סמל בגלל "שבריטניה היתה זקוקה לסמל באותה תקופה". אם תיקח אוהד כדורגל ותשאל אותו מי זה פול גאסקיון סביר להניח שהוא יגיד לך "גאזה", אם תיקח את אותו אוהד כדורגל ותשאל אותו מי זה "גאזה" הוא יענה לך "הסמל של בריטניה לפני 13 שנה".<BR><BR>סמלים בכדורגל, זה לא הסמל על החולצה, זה השחקנים שעושים אותה לכזאת. <BR></FONT>