טור מאת חבר – החמישי בסדרה
זהו, רשמית, עכשיו אני רק מצליח להבין עד כמה עצוב לי שפרק ענק בחיי נסגר, פרק שהיה לי רק טעימה קטנה ממנו.
תתפלאו אבל עכשיו אני לא הולך לספר לכם על מה שעברתי בשחקן, אני הולך לכתוב ולפרוק דווקא על מה שיכולתי לעבור בשחקן ב-12.
כשניגנתי את הסרטון קראתי לאחי לבוא לראות אותו, בטח אלה אנשים שהוא מכיר והוא ישמח להיזכר בהם. תמים למדי.
תמונה חולפת, והנה אח שלי מזהה את המצולם בשם "X" הוא שואל אותי אם אני מכיר אותו, אבל אני מהנהן בשלילה..
עוד תמונה חולפת, אח שלי עכשיו מחייך, הוא זיהה את "Y" ושואל אותי אם אני מכיר אותו, שוב אותו הנהון נבוך.
בתמונה שלאחר מכן הוא כבר מדקלם לי סיפור קצרצר על אותו משחק בקריית שמונה, שם הם ניצחו
4-0 ועוד לא היה יציע.
בתמונה שאחר כך הוא אומר שזה היה בבריכה בבית של Z, היה שם ממש כיף, והנה עוד תמונה של Y, איזה מצחיק הוא נראה פה..
עכשיו תמונה של מישהו שאני מכיר, אז עוד היה לו שיער, אני מחייך שאני מביט בתמונה, כי הוא כמעט ולא השתנה.
והנה שוב אחי מדקלם לי עוד שמות של אנשים לא מוכרים, ואת הסיפור עליו, ועל איך שהיינו שם, והיינו גם פה, ואיזה כיף היה אצלו.
עכשיו תמונה של זוג, את הגבר אני מזהה אך את האישה לא כל כך, אחי ישר יורה "הנה אשתו, פה הם הכירו" ואני ישר חושב איזה סיפור נהדר זה לנכדים, הכרנו ממש כאן בארגון.
עוד תמונה של 2 חברים טובים, אח שלי ישר אומר שאלה חברים הכי טובים עד היום הזה, שהם שתיהם "מין מצא את מינו".
והנה שוב עוד תמונה של X פה הוא כבר יותר מבוגר.
והנה תמונה של מישהו שאני מכיר, בהתחלה התקשיתי לזהות אותו כי הוא היה ממש קטן, ממש בגילי ואולי אפילו פחות, לא להאמין, היום הוא כבר בחור מבוגר ואז? הוא התחיל ממש כמוני.
ושוב חולפת עוד תמונה, ועוד סיפור מדהים נפלט, והנה התמונה מהגיוס של X והתמונה מהבית של נימני, "איזה כיף היה שם " אחי מסנן לעברי.
תמונה עוברת ואח שלי מחייך, "זה היה מהמקימים הראשונים" עוד תמונה והוא זורק "זה היה מתחיית המתים" כאילו אני כבר יודע מזה, הרי אין אחד שלא יודע מה זה "תחיית המתים"…. והנה עוד תמונה "הוא היה האחראי תפאורות הראשון" ואחרי עוד תמונה "הנה הילד הזה היה הראשון שהכניס אבוקות, איזה שרוט הוא…"
הגיעו התמונות מאמסטרדם, איך הם בילו שם , כולם ביחד, מטיילים ברחובות של הולנד, נכנסים ליציע כולם ביחד, בארץ זרה, אבל כשהם ביחד, הם מרגישים בבית.
והנה התמונות מהמשחק ברמת גן של ליגת האלופות "איזו עונה זאת הייתה.." הוא מספר לי.
הנה התמונות מהכדורגל שהם היו משחקים בשכונה, "בנוהל" כמו שהוא קורא לזה, היה להם נוהל גם… מרשים בהחלט.
והנה תמונות מהחתונה של ההוא, וההוא שגר עכשיו בארה"ב, והתמונות מהגיוס של ההוא, והתמונות שאז הם נסעו לטבריה.
והנה מגיעה עוד תמונה שבה מופיע ילד קטן , בערך בגילי שמחזיק צעיף… "הנה אני" הוא מצביע "פה אני בערך בגילך, אולי שנה מעל"
והנה עוד תמונה שלו, עם כל החברים, אני מזהה משם כמה שהם עדיין חברים שלו עד היום…
מסתיים הסרטון ואיתו נגמר השיר שברקע, הרגע צפיתי בפיסת היסטוריה אדירה שחלפה מול עיניי, רובה של אנשים שאני לא הכרתי, לא ראיתי, וקרוב לוודאי שאני בחיים לא אכיר ולא אראה, ועדיין, משהו צובט, אתה רואה את התמונות, אתה שומע את אח שלך מספר סיפורים, קשה לך שבית גידול כל כך אדיר, למכרים, לחברים, ואפילו לבני זוג לחיים."
פלטתי לעבר אחי "איזה עצוב זה הא..?" ואחי ענה לי "לך עצוב? מה אני אגיד?!" כאילו הוא זה שאמור להיות עצוב מבין שנינו.
מבלי להסס ישר ידעתי מה לענות…
אני במקום אח שלי רק צופה בסרטון וקופץ לשמיים מרוב אושר, זה לא מדהים?! הרגע צפיתי בהרבה יותר מסתם אנשים מחובקים, צפיתי בהרבה יותר מסיקור של ארגון אוהדים, צפיתי בהרבה
יותר מסיכום פעילות של 12 שנים. צפיתי במשהו הרבה מעבר לזה, בעזרת הקריינות של אח שלי, יכולתי לצפות מעבר, צפיתי בתהליך אדיר, צפיתי בחברים לכל החיים שהכירו פה, צפיתי באנשים שמצאו את בנות הזוג להמשך החיים פה, שמצאו את האישה\הגבר להביא איתה תינוק קטן לעולם. צפיתי במה שכולם קוראים לו פה "משפחה".
כן חבר'ה צפיתי במשפחה שרק הולכת ומתרחבת, הולכת ומתפתחת, משפחה מלאה ועשירה בחווית מכל בית, מכל חור בארץ, ואפילו לפעמים גם בחו"ל.
האם הוא צריך להיות עצוב?
לדעתי לי זה שצריך להיות לו כואב יותר, הרי אני הוא זה שלא אכנס למה שכולם קוראים לו "משפחה", אני לא הולך לחוות את מה שאולי יגרום לי להסתכל עליו בעוד 10 שנים ולהגיד, "וואו, איזה זכרונות". אז כן חברים, עמדתי לכתוב על מה שיכולתי לעבור בשחקן ה-12. אולי אי-שם הייתי יכול למצוא בשחקן ה-12 את החבר הכי טוב שלי, שילווה אותי ואני אותו לכל החיים, אולי
הייתי יכול למצוא בשחקן ה-12 את הבת זוג שלי, שאיתה אני אוכל להתחתן, ואולי גם להביא ילד לעולם, מי יודע? אני יודע שבזמן שרק הייתי בן שנתיים, קם פה משהו גדול, קם ביציע, קם
בארץ, משהו עצום, מעין מסגרת שכל בן אדם היה משלם הון בשביל למצוא עצמו שם, קם בארץ משהו שלא היה, ומי יודע? אולי גם לא יהיה כמוהו לעולם.